האל של ישעיהו ליבוביץ' (פוסט יום הולדת)

ישעיהו ליבוביץ' היה מדען והוגה דעות, אבל לפני הכל הוא היה אדם מאמין. "אדם מאמין", לשיטתו של ליבוביץ', הוא פשוט אדם שמקיים מצוות. הגיגים תיאולוגיים על "מהות האלוהות" אינם קשורים לאמונה בעיניו, והוא אף כינה אותם "דברי כפירה".

האמונה שלו מכירה בכך שהאלוהות מצווה עלינו צווי מוסר עליונים, אבל היא לא כלי לשינוי המציאות ולהתאמתה לאותם צווי מוסר. האלוהים של ליבוביץ' (ושל המציאות) לא מציל את העם היהודי מצרות וגם לא מכניס אותו אליהן - הוא נותן לעולם לנהוג כמנהגו ולאנשים לבחור את בחירותיהם, אם מדובר בבחירה לרצוח יהודים ואם מדובר בבחירה לקיים מצוות.

"הוא אף פעם לא הצילנו. הוא לא הצילנו מידי הרומאים, מגזירת אדריאנוס, עשרת הרוגי מלכות. הוא לא הציל את הקהילות שאנחנו נוהגים לקרוא להן הקהילות הקדושות שמתו על קידוש השם. הוא לא הציל את היהודים שנרדפו על ידי האינקוויזיציה. הוא לא הציל מיליון וחצי ילדים יהודים שנחנקו ונשרפו בידי היטלר. ובכל הדורות האלה היו יהודים שהאמינו באלוהים אף על פי שהם ידעו את הדבר הזה, שאלוהים לא הציל מידי הרומאים ולא הציל מידי הצלבנים ולא הציל מידי האינקוויזיציה ולא הציל מידי היטלר." (ישעיהו ליבוביץ', תשובה לשאלת נער על אחד ממאמריו)

אנשים הזדעזעו מהאמירה הזאת של ליבוביץ' ומאחרות, ואף התפלאו איך אדם יהודי שומר מצוות יכול לדבר כך על אלוהים. אבל ליבוביץ' הוא לא הראשון שאמר את זה - זה נאמר כבר ע"י רבי חנינא בר חמא, מראשוני האמוראים בארץ ישראל, ואף נכלל בתלמוד הבבלי כאמירה המוכרת:

"ואמר רבי חנינא: הכל מידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י, יב) 'ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעמך כי אם ליראה'" (תלמוד בבלי, ברכות לג ע"ב)

האמירה של רבי חנינא מסתדרת נהדר עם האמירה של ליבוביץ' - הבחירה בין טוב ורע נתונה בידי האדם ואינה כוללת התערבות חיצונית כלשהי. אם כך, מדוע הצליח ליבוביץ' לזעזע כל כך?

האמונה עבור רבים היא מקור נחמה, ומה שליבוביץ' אומר לא מנחם בכלל. לפי מה שהוא אומר, עלינו לסמוך רק על עצמנו ולא על אלוהים שיציל אותנו. עלינו לעבוד את אלוהים ללא שום התייחסות ועזרה מצדו.

מערכת יחסים שכזאת בין בני אדם נראית לנו לא בריאה ואף אביוסיבית - אנחנו מחויבים להקדיש את כל חיינו לאהבה ולעבודה את ה' אלוקינו, והוא מצדו נותן לצוררים למיניהם לפגוע בנו?

האמת הקשה והכואבת היא שכן. ככה נראית מערכת היחסים שלנו עם אלוהים, מה שגורם לרבים מאיתנו לפרוש מקיום מצוות שמצריכות מאמץ מיוחד. 

ליבוביץ' האמין כי "התורה היא לא ספר פיזיקה", כלומר שהיא לא באה להראות לנו מציאות טבעית-אמפירית מסוימת. הוא הפריד באופן מוחלט בין מדע לערכים, כשמדע זה מה שאנחנו יודעים על העולם (השמים כחולים, טמפרטורת הרתיחה של מים היא 212 מעלות פרנהייט), וערכים זה מה שאנחנו מאמינים בו ללא תלות במציאות (להכות אדם סתם כך זה רע, עלינו לקיים מצוות). לפי ל', אין ולא צריכה להיות תלות בין מדע וערכים. אדם הגון לא ישתכנע שיש להכות אנשים באופן רנדומלי בלי סיבה רק כי מחקר מדעי אומר שזה טוב לבריאות, ואדם "מאמין מהסיבות הנכונות" לא ישתכנע שאין אלוהים רק כי מדענים גילו שהעולם אינו שטוח, או הגדירו את הגרביטציה כ"כוח פיזיקלי" שאינו אלוהי.
"ההשגחה האלהית היא בכל דבר - בעליית הטמפרטורה כשהשמש זורחת, בנפילת אבן מחמת הכובד, במחלת האדם מחמת זיהום בחידקים, בנצחון או במפלה במלחמה מחמת עדיפות צבאית של אחד הצדדים, בגלות ישראל מארצו "כי גבר אויב" או בשובו לארצו כשהוא גובר על אויביו. לטפשים הרואים "אצבע אלהים" במאורעות מסויימים דווקא - ייאמר: איזה מאורעות בהיסטוריה או בטבע אינם אצבע אלהים?" (ל')

עוד עניין שמקשה על האדם לקיים מצוות, הוא שהמציאות לא מראה לנו שכר ועונש  -

"אמר משה לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, מפני מה יש צדיק וטוב לו צדיק ורע לו, רשע וטוב לו רשע ורע לו" (תלמוד בבלי, ברכות ז' א')

ומצד שני, דוד המלך היה נער וגם זקן ולא ראה צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם.

כדי ליישב את הסתירה, נצטרך להבין את ההבדל בין הסתכלות קרה על המציאות ובין הרצון האנושי להיות הטובים ביותר שנוכל. כולנו רוצים להיות אנשים טובים יותר (תהיה הגדרת ה"טוב" שלנו אשר תהיה - בשבילי זה אומר לא לפגוע באף אחד ולקיים מצוות, בשביל היטלר זה היה להשמיד יהודים), אבל אין לנו הסבר הגיוני לכך. אנחנו לא יכולים להסביר את הערכים שלנו לעצמנו אפילו; אנחנו צריכים למצוא דרכים להבין למה אנחנו כל כך רוצים להיות טובים.

Share

הבעיה של מערכת החינוך

לאחרונה עלתה לכותרות בעיה - משרד החינוך מלין את שכר המורים, ובגלל בעיות ותירוצים שונים יש לא מעט מורים בישראל שקיבלו בחודשים האחרונים סכום כסף שהוא מספר דו-ספרתי במקום משכורת (אם בכלל).

הסוגיה הציפה בשיח הציבורי את התפקוד הקלוקל של משרד החינוך, ובכלל את מצב החינוך בישראל.

כמובן שמדובר בעניין חמור, אבל הבעיה של מערכת החינוך היא הרבה יותר שורשית ועמוקה מאשר מנהלה משובשת וזלזול במורים.

סימפטום לבעיה הזאת אפשר למצוא בדבריה של חברת הכנסת סתיו שפיר: "השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא איזו חברה אנחנו רוצים, איזה בני אדם אנחנו מנסים לייצר", כך אמרה בעימות עם הכלכלן עומר מואב שנערך בכנס של TheMarker בספטמבר 2014. ואין זה מקרה שדברים אלה אמרה חברת כנסת ממפלגת העבודה, אותה מפלגה ששלטה במדינה בעשרות שנותיה הראשונות והשתיתה את תפיסתה הקולקטיביסטית והמיושנת עד היום.

התפיסה הזאת מתורגמת באופן כמעט אוטומטי למערכת חינוך ממלכתית, שנועדה לייצר בני אדם שיתאימו לחברה ש"אנחנו" רוצים.

אחת המטרות שאליהן נועד החינוך הממלכתי והאחיד לכולם, היא יצירת שוויון. אבל מדובר בשוויון מלאכותי, ששואף לבינוניות. המודל הנוכחי של החינוך הוא מעין פשרה בין כל הגורמים המעורבים במשרד החינוך ובממשלה לדורותיה, מצב ביניים "פרווה" בין חילונים לדתיים, בין שמרנים לפרוגרסיביים.

וגרוע מכך - המערכת גם בנויה כך שאי אפשר לשנות את זה ולהכניס יותר פלורליזם חינוכי (במובן של שימוש בגישות חינוכיות-התנהגותיות מגוונות).

אם הורה מעוניין לקבל אישור ממשרד החינוך לחינוך ביתי ולא לשלוח את ילדיו לבית הספר, הוא יכול לעבור הליך בירוקרטי ולקבל אישור, אבל אסור לו להתארגן עם עוד כמה הורים ולשכור מורה שילמד את הילדים - והסיבה לכך היא שמדובר במודל יעיל מדי מבחינה חינוכית וכלכלית, שמערכת החינוך הממלכתית הכושלת לעולם לא תוכל לעמוד בתחרות עמו.

לכאורה, יש כמה תהליכים מתקבלים על הדעת שנדרשים כדי להקים בית ספר חדש בישראל - רישום כעמותה או כחברה, מציאת מבנה שעומד בדרישות משרד החינוך, עמידה בתנאי התברואה של משרד הבריאות, גיוס עובדים והכנת תוכנית לימודים שתואמת לדרישות משרד החינוך - וכמובן, הגשת בקשה לרישוי בית הספר.

אבל בפועל, המדינה מצרה את צעדיהם של המבקשים להעניק חינוך טוב יותר לילדיהם, בעיקר כשמדובר בבתי ספר אלטרנטיביים ולא שגרתיים - "פתוחים", "דמוקרטיים", "דיאלוגיים" וכדומה.

משרד החינוך הקים את "האגף לאכיפה", מחלקה שלמה שכל תפקידה הוא להילחם ביוזמות של הקמת בתי ספר חדשים.

"משרד החינוך עושה כל מה שהוא יכול כדי למנוע הקמת בתי ספר חדשים מהסוג הזה", מספר הורה שהקים בית ספר בישראל, שביקש להישאר בעילום שם, "מורות של בית הספר היו מועסקות במשרד החינוך כמורות וכרכזות פדגוגיות לפני שהשלימו את הלימודים לתעודת הוראה, וכשעברו לעבוד בבית הספר הפרטי - המשרד דרש מהן להתפטר בטענה שהן צריכות להשלים קודם את תעודת ההוראה שלהן, או שישללו לבית הספר את הרישיון… מתנכלים לנו בכל דרך אפשרית, כדי לשמר את המונופול של משרד החינוך על המערכת".

בנוסף לכך, עיכב משרד החינוך במשך שנים את מתן הרישיון לבית הספר הדיאלוגי "הבית העגול" בפרדס חנה (למרות שמאות תלמידים נרשמו אליו ורצו ללמוד בו), בטענה המגוחכת שאין במקום מספיק קישוטי כיתה.

אבל למה בעצם הורים כל כך רוצים לברוח ממערכת החינוך הממלכתית? מה גורם לה להיכשל?

יש הרבה דברים שכדאי לשנות במערכת. אבל בראש ובראשונה מדובר במערך תמריצים קלוקל שמשבש אותה.

למשל, מורים במערכת החינוך מקבלים משכורת לפי מספר התארים שלהם ושנות הוותק, ולא לפי שביעות הרצון של ההנהלה, ההורים והתלמידים מהם. זה מוביל בין השאר לכך שאוכלוסיית המורים לא איכותית מספיק.

בתי הספר מתוקצבים לפי יחסי הציבור שהם עושים מול משרד החינוך וגחמותיו שלו, ולא מול התלמידים (וההורים) - שהם היעד האמיתי של פעילות בתי הספר. המתווכים בין התלמידים וההורים לבין בתי הספר - מפקחים מטעם משרד החינוך, ועדות שונות וכו' - בעצם מיותרים במשוואה. במקום כל זאת, אפשר לתת להורים ולתלמידים להחליט ישירות באיזה בית ספר לבחור.

אחת ההתחלות האפשריות לפתרון הבעיה היא שיטת השוברים: על פי שיטה זו, הנהוגה בין השאר בהולנד כבר מאה שנה, בארצות הברית מאמצע שנות השמונים ובשוודיה מאמצע שנות התשעים, בתי הספר מתוקצבים לפי מספר הילדים שלומדים בהם - כך שההורים מצביעים ברגליים, ולבתי הספר יש אינטרס להשתפר ולמשוך אליהם "לקוחות". אפשר לראות שיטה דומה במערך בתי היולדות בארץ - בתי החולים ומרכזי הלידה השונים נמצאים בתחרות של ממש על לב הנשים היולדות, ומנסים להציע להן את המלונית הטובה ביותר, היחס הטוב ביותר לתינוק, אווירה נעימה וכו'. השיטה הביאה לשיפור עצום באיכות בתי היולדות, כך שלידה בבית חולים ציבורי לא רק שאינה נופלת באיכותה מהמרכזים הפרטיים - יש תחרות של ממש ביניהם (מה שכמובן תמרץ גם את בתי החולים הציבוריים להשתפר).

אבל גם אם מחר בבוקר תיושם במדינת ישראל שיטת השוברים, עדיין יהיה קשה מאוד להקים בתי ספר חדשים ולהצטרף לתחרות שתיווצר בין בתי הספר. בד בבד עם מעבר לתקצוב חכם ומתמרץ של בתי הספר, יש לאפשר להורים להקים מסגרות אלטרנטיביות לילדיהם - בין אם מדובר בשכירת מורים פרטיים לקבוצות קטנות של ילדים, ובין אם מדובר בהקמת בתי ספר, מוסדות של ממש.

יש בכך יתרון משמעותי על פני חינוך שמוכתב מלמעלה על ידי משרד החינוך - כך הורים יוכלו לבחור בעצמם את התכנים שיועברו לילדיהם בשעות בית הספר כמו גם בשעות אחר הצהריים, והם ייחשפו למה שהוריהם רואים לנכון. במקום שפוליטיקאים ועסקנים יחליטו עבור הורים אילו ארגונים יגיעו לדבר בבתי הספר (שוברים שתיקה או יד לאחים, בצלם או אם תרצו), ההורים יחליטו מראש לרשום את ילדיהם לבתי ספר שתואמים את ערכיהם.

שינוי כזה צפוי להוביל לחינוך טוב ומגוון יותר, לעליית קרנו של מקצוע ההוראה, שהאוחזים בו יזכו לתגמול ויוקרה שונים מאוד מאלה של היום, מה שישפיע בהכרח על רמת החינוך, וככלל לגידולם של בני אדם חושבים במקום אוטומטים שסבלו 12 שנים על ספסלים אחידים בבתי הספר.

די להביט במערכת החינוך העכשווית ולראות את תוצאותיה של  החתירה המדומה לשוויון.

Share