הסוגיה הציפה בשיח הציבורי את התפקוד הקלוקל של משרד החינוך, ובכלל את מצב החינוך בישראל.
כמובן שמדובר בעניין חמור, אבל הבעיה של מערכת החינוך היא הרבה יותר שורשית ועמוקה מאשר מנהלה משובשת וזלזול במורים.
סימפטום לבעיה הזאת אפשר למצוא בדבריה של חברת הכנסת סתיו שפיר: "השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא איזו חברה אנחנו רוצים, איזה בני אדם אנחנו מנסים לייצר", כך אמרה בעימות עם הכלכלן עומר מואב שנערך בכנס של TheMarker בספטמבר 2014. ואין זה מקרה שדברים אלה אמרה חברת כנסת ממפלגת העבודה, אותה מפלגה ששלטה במדינה בעשרות שנותיה הראשונות והשתיתה את תפיסתה הקולקטיביסטית והמיושנת עד היום.
התפיסה הזאת מתורגמת באופן כמעט אוטומטי למערכת חינוך ממלכתית, שנועדה לייצר בני אדם שיתאימו לחברה ש"אנחנו" רוצים.
אחת המטרות שאליהן נועד החינוך הממלכתי והאחיד לכולם, היא יצירת שוויון. אבל מדובר בשוויון מלאכותי, ששואף לבינוניות. המודל הנוכחי של החינוך הוא מעין פשרה בין כל הגורמים המעורבים במשרד החינוך ובממשלה לדורותיה, מצב ביניים "פרווה" בין חילונים לדתיים, בין שמרנים לפרוגרסיביים.
וגרוע מכך - המערכת גם בנויה כך שאי אפשר לשנות את זה ולהכניס יותר פלורליזם חינוכי (במובן של שימוש בגישות חינוכיות-התנהגותיות מגוונות).
אם הורה מעוניין לקבל אישור ממשרד החינוך לחינוך ביתי ולא לשלוח את ילדיו לבית הספר, הוא יכול לעבור הליך בירוקרטי ולקבל אישור, אבל אסור לו להתארגן עם עוד כמה הורים ולשכור מורה שילמד את הילדים - והסיבה לכך היא שמדובר במודל יעיל מדי מבחינה חינוכית וכלכלית, שמערכת החינוך הממלכתית הכושלת לעולם לא תוכל לעמוד בתחרות עמו.
לכאורה, יש כמה תהליכים מתקבלים על הדעת שנדרשים כדי להקים בית ספר חדש בישראל - רישום כעמותה או כחברה, מציאת מבנה שעומד בדרישות משרד החינוך, עמידה בתנאי התברואה של משרד הבריאות, גיוס עובדים והכנת תוכנית לימודים שתואמת לדרישות משרד החינוך - וכמובן, הגשת בקשה לרישוי בית הספר.
אבל בפועל, המדינה מצרה את צעדיהם של המבקשים להעניק חינוך טוב יותר לילדיהם, בעיקר כשמדובר בבתי ספר אלטרנטיביים ולא שגרתיים - "פתוחים", "דמוקרטיים", "דיאלוגיים" וכדומה.
משרד החינוך הקים את "האגף לאכיפה", מחלקה שלמה שכל תפקידה הוא להילחם ביוזמות של הקמת בתי ספר חדשים.
"משרד החינוך עושה כל מה שהוא יכול כדי למנוע הקמת בתי ספר חדשים מהסוג הזה", מספר הורה שהקים בית ספר בישראל, שביקש להישאר בעילום שם, "מורות של בית הספר היו מועסקות במשרד החינוך כמורות וכרכזות פדגוגיות לפני שהשלימו את הלימודים לתעודת הוראה, וכשעברו לעבוד בבית הספר הפרטי - המשרד דרש מהן להתפטר בטענה שהן צריכות להשלים קודם את תעודת ההוראה שלהן, או שישללו לבית הספר את הרישיון… מתנכלים לנו בכל דרך אפשרית, כדי לשמר את המונופול של משרד החינוך על המערכת".
בנוסף לכך, עיכב משרד החינוך במשך שנים את מתן הרישיון לבית הספר הדיאלוגי "הבית העגול" בפרדס חנה (למרות שמאות תלמידים נרשמו אליו ורצו ללמוד בו), בטענה המגוחכת שאין במקום מספיק קישוטי כיתה.
אבל למה בעצם הורים כל כך רוצים לברוח ממערכת החינוך הממלכתית? מה גורם לה להיכשל?
יש הרבה דברים שכדאי לשנות במערכת. אבל בראש ובראשונה מדובר במערך תמריצים קלוקל שמשבש אותה.
למשל, מורים במערכת החינוך מקבלים משכורת לפי מספר התארים שלהם ושנות הוותק, ולא לפי שביעות הרצון של ההנהלה, ההורים והתלמידים מהם. זה מוביל בין השאר לכך שאוכלוסיית המורים לא איכותית מספיק.
בתי הספר מתוקצבים לפי יחסי הציבור שהם עושים מול משרד החינוך וגחמותיו שלו, ולא מול התלמידים (וההורים) - שהם היעד האמיתי של פעילות בתי הספר. המתווכים בין התלמידים וההורים לבין בתי הספר - מפקחים מטעם משרד החינוך, ועדות שונות וכו' - בעצם מיותרים במשוואה. במקום כל זאת, אפשר לתת להורים ולתלמידים להחליט ישירות באיזה בית ספר לבחור.
אחת ההתחלות האפשריות לפתרון הבעיה היא שיטת השוברים: על פי שיטה זו, הנהוגה בין השאר בהולנד כבר מאה שנה, בארצות הברית מאמצע שנות השמונים ובשוודיה מאמצע שנות התשעים, בתי הספר מתוקצבים לפי מספר הילדים שלומדים בהם - כך שההורים מצביעים ברגליים, ולבתי הספר יש אינטרס להשתפר ולמשוך אליהם "לקוחות". אפשר לראות שיטה דומה במערך בתי היולדות בארץ - בתי החולים ומרכזי הלידה השונים נמצאים בתחרות של ממש על לב הנשים היולדות, ומנסים להציע להן את המלונית הטובה ביותר, היחס הטוב ביותר לתינוק, אווירה נעימה וכו'. השיטה הביאה לשיפור עצום באיכות בתי היולדות, כך שלידה בבית חולים ציבורי לא רק שאינה נופלת באיכותה מהמרכזים הפרטיים - יש תחרות של ממש ביניהם (מה שכמובן תמרץ גם את בתי החולים הציבוריים להשתפר).
אבל גם אם מחר בבוקר תיושם במדינת ישראל שיטת השוברים, עדיין יהיה קשה מאוד להקים בתי ספר חדשים ולהצטרף לתחרות שתיווצר בין בתי הספר. בד בבד עם מעבר לתקצוב חכם ומתמרץ של בתי הספר, יש לאפשר להורים להקים מסגרות אלטרנטיביות לילדיהם - בין אם מדובר בשכירת מורים פרטיים לקבוצות קטנות של ילדים, ובין אם מדובר בהקמת בתי ספר, מוסדות של ממש.
יש בכך יתרון משמעותי על פני חינוך שמוכתב מלמעלה על ידי משרד החינוך - כך הורים יוכלו לבחור בעצמם את התכנים שיועברו לילדיהם בשעות בית הספר כמו גם בשעות אחר הצהריים, והם ייחשפו למה שהוריהם רואים לנכון. במקום שפוליטיקאים ועסקנים יחליטו עבור הורים אילו ארגונים יגיעו לדבר בבתי הספר (שוברים שתיקה או יד לאחים, בצלם או אם תרצו), ההורים יחליטו מראש לרשום את ילדיהם לבתי ספר שתואמים את ערכיהם.
שינוי כזה צפוי להוביל לחינוך טוב ומגוון יותר, לעליית קרנו של מקצוע ההוראה, שהאוחזים בו יזכו לתגמול ויוקרה שונים מאוד מאלה של היום, מה שישפיע בהכרח על רמת החינוך, וככלל לגידולם של בני אדם חושבים במקום אוטומטים שסבלו 12 שנים על ספסלים אחידים בבתי הספר.
די להביט במערכת החינוך העכשווית ולראות את תוצאותיה של החתירה המדומה לשוויון.
